מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' סליבא

החלטה

1.בפני בקשת רשות להתגונן מפני תובענה שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב.

התביעה הוגשה בסך 16,875 ₪, בגין יתרת הלוואה שנטל המבקש מהמשיבה, ולא נפרעה. בכתב התביעה פורט, כי למבקש היתה פוליסת ביטוח חיים אצל המשיבה. בינואר 2006 הוא פנה אל המשיבה וביקש לקבל הלוואה על סך כ-10,000 ₪, תוך שיעבוד כספי הפוליסה להבטחת החזר ההלוואה. על פי ההסכם בין הצדדים, אמור היה המבקש לפרוע את ההלוואה ב-58 תשלומים חודשיים שווים, באמצעות הוראת קבע בבנק. על ההלוואה חלה ריבית מוסכמת בסך 7.5% לשנה, ובמקרה של הפרת ההסכם, תחול ריבית הפיגורים המקסימאלית החוקית המוטלת על הלוואות צמודות מדד. משהפר המבקש את ההסכם, ולא עמד בתשלומי ההחזר, הגיעה יתרת החוב לסכום התביעה.

המבקש טען בבקשתו, כי אמנם נטל הלוואה, ואמנם לא פרע אותה בשל מצוקה כספית אליה נקלע בסמוך לנטילת ההלוואה, אלא שהבין מדברי סוכן הביטוח שאצלו חתם על מסמכי ההלוואה, כי במקרה של אי-פירעון תפדה המשיבה את כספי פוליסת ביטוח החיים שלו (העולים בסכומם על סכום ההלוואה), ובכך תיפרע ההלוואה. לטענת המבקש, לא פנו אליו במכתב דרישה או התראה טרם הגשת התביעה ללשכת ההוצאה לפועל, והוא כלל לא ידע כי נותר חוב. המבקש טוען, כי אי נקיטת פעולה מטעם המשיבה נגועה בחוסר תום לב, ובשל כך הצטברו על החוב ריביות, עמלות ושכר טרחת עו"ד.

2.דיון בבקשה התקיים בפני ביום 27.10.09. בדיון זה נחקר המבקש בקצרה על תצהירו. בעקבות החקירה, בה נתברר כי המבקש קיבל ממעסיקו פיצויי פיטורין, וכי הפוליסה הינה, למעשה, פוליסה בבעלות המעביד, אשר בה גם כספי פיצויים, הסכימו הצדדים לנסות לפתור את המחלוקת בהסכמה, תוך פנייה למעביד, וקבלת הסכמתו לשיחרור כספי הפוליסה כנגד חוב ההלוואה.

למרות שניתן לצדדים הזמן הדרוש להסדרת העניין, לא הצליחו להגיע להסכמות כל שהן, למרות שהתברר, כי למעביד אין כל טענות באשר לכספי הפוליסה, ואין לו התנגדות לשיחרור הכספים מבחינתו – לטובת המבקש או לפירעון החוב.

הקושי נעוץ בכך, שאם ייחתמו המסמכים כפי שהעבירה המשיבה לידי המבקש, תהיה המשיבה רשאית לפדות את החוב כולו מכספי הפוליסה, שעה שהמבקש עומד על טענתו, כי אין לחייבו מעבר ליתרת החוב עצמה, ללא חיובי ריבית, עמלות או שכר טרחת עו"ד.

בנסיבות אלה הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם לעניין בקשת הרשות להתגונן, וכעת עומדים בפני סיכומי שני הצדדים.

3. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא, על מי מוטלת היתה החובה לפעול לפדיון פוליסת ביטוח החיים לשם פירעון ההלוואה: האם היה על המבקש לפעול, לאחר שלא עמד בהחזרי ההלוואה, להחתמת המעביד שהוא משחרר את הכספים לטובתו, ולחתימה על הטפסים המאפשרים פדיון תוך ניכוי מס במקור; או שמא – כטענת המבקש – היה על המשיבה לפעול לפדיון הפוליסה באופן מיידי, ובמידת הצורך לפנות אליו לשם קבלת חתימתו וחתימת המעביד על המסמכים הנחוצים. האם מותר היה למבקש להניח, כפי שהבין, לטענתו, מדברי סוכן הביטוח, כי פדיון הפוליסה יהיה התגובה האוטומטית מצד המשיבה לאי תשלום החזרי ההלוואה, ולהניח, בהעדר פניות מטעם המשיבה, כי כך אכן נעשה? מי צריך לשאת בתוצאה של אי פדיון הפוליסה בפועל, במשך תקופה של כשלוש שנים, והצטברות ריבית והוצאות נלוות על חלקה של ההלוואה שלא נפרע – המבקש או המשיבה?

המשיבה מפנה לסעיף 11 להסכם שצורף לכתב התביעה, בו נאמר כך:

"בכל אחד מהמקרים בהם תהיו זכאים להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי כאמור בכתב זה, תהיו רשאים לבצע פדיון חלקי או מלא של זכויות המבוטח על פי הפוליסה, בהתאם ליתרת החוב שתגיע לכם אותה עת, לרבות בגין הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בכתב זה" (ההדגשה אינה במקור – ד.ע.).

לשיטתה של המשיבה, משנקט ההסכם בלשון "רשאי" אין היא חייבת לפעול לפדיון כספי הפוליסה לטובת ההלוואה שלא נפרעה. מאידך, המבקש התחייב להחזיר את הלוואה (למשל – בסעיף 7 לאותו הסכם).

לשיטתו של המבקש, לעומת זאת, סוכן הביטוח שהחתים אותו על מסמכי קבלת ההלוואה העמיד בפניו את הדברים, כאילו ברירת המחדל, במקרה של אי תשלום, הינו פדיון כספי הפוליסה ביוזמת המשיבה, מבלי שהדבר נתון לבחירתו.

4. על פי הפסיקה, בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן מותר להעלות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ובהקשר הנוכחי אף אין מדובר בטענה שסותרת "חזיתית" את המסמך שבכתב, אלא מהווה סוג של פרשנות שלו. המשיבה אמנם טוענת, כי סוכן הביטוח לא שימש כשלוחה לצורך החתימה על ההסכם, אולם טענה זו לא נומקה, למעשה, כלל, ולא ברור מדוע אין הוא שלוח (גם אם אין מדובר בעריכת חוזה ביטוח), שעה שהוא טיפל בבקשת ההלוואה, לכאורה – מטעם המשיבה. מכאן, שעשויה להיות רלבנטיות לעדותו של סוכן הביטוח, ולעדות המבקש עצמו אודות דברי סוכן הביטוח, באשר למחלוקת שבין הצדדים.

שאלה נוספת המצדיקה בירור התובענה לגופה היא שאלת הפנייה המוקדמת אל המבקש. לטענת המבקש, לא נעשתה פנייה כזו, ואילו לטענת המשיבה – המבקש התעלם מפניותיה. ברור, כי אילו נעשה פדיון של הפוליסה בסמוך להפרת הסכם ההלוואה, היתה משמעות הדבר חיסכון כספי גדול מבחינת המבקש (אשר נתבע כיום בהוצל"פ בסכום של כ-23,000 ₪), ומכאן חשיבות הבירור העובדתי באשר לשאלת הפנייה המוקדמת, במיוחד שעה שהתביעה הוגשה כשנתיים וחצי לאחר ההפרה.

5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי, איפוא, לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הבקשה באשר לסכומים שאינם במחלוקת, ואילו באשר ליתרת התביעה יש לקבל את בקשת הרשות להתגונן, בלא תנאי.

המבקש אינו חולק על כך, שנותר חוב בסך 8,589 ₪, ולמעשה חולק על היתרה בלבד. באשר לסכום זה אין לו טענת הגנה כל שהיא. בשלב זה לא תוכל המשיבה, בלא חתימות המעסיק והמבקש עצמו, לפדות את כספי הפוליסה לשם פירעון החוב, ועל כן אין בעצם העובדה שצבורים כספים בפוליסה כדי לשלול מהמשיבה את זכותה לגבות באופן מיידי את הסכום שאינו שנוי במחלוקת.

אמנם, רצוי היה שהצדדים יצליחו לצמצם את המחלוקת ביניהם בדרך של פדיון הפוליסה, גם אם באופן חלקי, לסילוק החוב שאינו במחלוקת, אלא שעד כה לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות בעניין זה, משלא הסכים המבקש לחתום על הטפסים שהמציאה לו המשיבה, כפי שהם (שכן טפסים אלו חייבו פדיון לשם סילוק התביעה כולה).

באשר ליתרת התביעה, ניתנת רשות להתגונן, לאור המפורט לעיל. לא מצאתי לנכון לחייב את המבקש בהפקדת כספים בקופת ביהמ"ש, שכן סכום התביעה מובטח, למעשה, בכספי הפוליסה, המצויים בידי המשיבה, ונראה כי בתום ההליך המשפטי לא יהיה עוד קושי בביצוע פדיון הפוליסה, תהליך שבסופו של דבר יהיו מעוניינים בו שני הצדדים כאחד.

6.לסיכום, הבקשה נדחית באשר לסכום של 8,589 ₪. סכום זה על המבקש לשלם למשיבה תוך 30 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן – היא תוכל לפעול לגבייתו, אף בצירוף הוצאות מתבקשות בהוצאה לפועל.